המשימה המיוחדת המוטלת על כתפינו בימים אלו ימי  ספירת העומר, היא להתכונן מבחינה רוחנית לחג השבועות – שבו נקבל את התורה. אמנם מתן תורה אירע בעבר, אך הוא חוזר ונשנה מבחינה רוחנית בכל שנה ושנה במועד חג השבועות.

הכנה רוחנית זו מתפרסת הן על פני התחום שבין אדם למקום והן בין אדם לחברו. כשאדם מתכונן לקבלת התורה, עליו להיות נכון כאבותיו להכריז: "נעשה ונשמע", להיות מוכן לקיים את כל התורה ולהביא לשיפור המידות ולהשתלמות במצוות שבין אדם לחברו.

בהגיע העם למרגלות הר סיני, לפני מתן תורה, נאמר בפסוק: "וייחן שם ישראל נגד ההר", פסוק זה נאמר בלשון יחיד, להורות שבאותה שעה היה העם כולו מלוכד ומאוחד: "כאיש אחד, בלב אחד".

האחדות הנפלאה ששררה בקרב העם היתה תנאי בסיסי לקבלת התורה. רק כשהגיעו ישראל לאחדות מופתית, עד שהיו כאיש אחד בלב אחד, ירדה עליהם השכינה וניתנה להם תורה.

גם כיום, אם רוצים אנו לזכות בכתרה של תורה, חייבים אנו להשתלם תחילה בתחום שבין אדם לחברו.

על חובת ההתחשבות בזולת ציוותה אותנו התורה בפרשת השבוע 'בהר' במצווה מפורשת: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו… וחי אחיך עמך".

המצווה "וחי אחיך עמך" משנה את מבטנו על החברה כולה. התורה מנחה את האדם לראות לא רק את עצמו, אלא גם את רעהו. היא מצווה עליו לא להתרכז רק במבט אנוכי על עצמו, אלא לפרוץ את מסגרת האנוכיות.

יש לך אדם שכל מחשבתו והגיגיו סובבים והולכים סביב עצמו. לעתים הוא מוכן לסייע לזולת, כאשר תצמח מכך תועלת לעצמו. הכל מתחיל באנוכיות ותם באנוכיות.

התורה מחייבת אותנו להתייחס אל הזולת מחמת עצמו. כאשר האדם לומד לחיות לאורה של הכרה זו, גם מבטו על עצמו משתנה. הוא יעלה על דרך המלך של התחשבות ושל התחסדות עם הבריות. דרך המזכה את האדם בברכה שמימית, באור פניו של הקב"ה, אשר נתן לנו את תורת החיים ואת אהבת החסד, כשהם קשורים וכרוכים זה בזה.

בתקופה זו אחרי מערכת בחירות כה רעשנית ואחרי ברוך השם כניסה לממשלה – ברור לכול שהדבר שנדרש – זו היא האחדות כי רק כך נוכל לקדש שם שמים,  וכשהגיעו ישראל לאחדות מוחלטת, עד שהיו כאיש אחד בלב אחד, ירדה עליהם השכינה וניתנה להם תורה.